החלטה בתיק עמ"מ 1435/03

המבקש בתיק זה נעצר בצו המפקד הצבאי עוד ביום 15.4.03, לתקופה של 4 חודשים. במסגרת הביקורת השיפוטית אשר התקיימה ביחס לצו זה, קוצר הצו וסופו נקבע ליום 3.8.03.

ביום 27.7.03 הורה המפקד הצבאי על הארכת צו המעצר המנהלי ב-4 חודשים נוספים, כך שזה אמור היה לפקוע ביום 2.12.03. ביום 3.8.03, הובא המבקש, כמתחייב, בפני שופט משפטאי (רס"ן רונן עצמון), וזה, לאחר שבחן את המידע אשר הצטבר בעניינו, אישר את הצו למלוא התקופה הנקובה בו.

מסתבר כי החלטה זו לא הניחה את דעתו של המבקש, ועל כן ראה הוא לערער עליה (עמ"מ 1435/03). ערעור זה נקבע ליום 2.9.03, והגם שנעשו כל ההכנות לקיום הדיון הרי שכוונה זו סוכלה בשל סירובו של המבקש וחבריו להתייצב לדיון. משכך, קבע שופט הערעורים אשר הגיע במיוחד  לביהמ"ש שבקציעות לצורך הדיון בעניינם של המבקש וחבריו (כב' השופט אל"ם משה תירוש), כי -

"עסקינן בערעור סניגוריה שהוא הליך היזום ע"י המערערים. אי הופעתם לאולם, תהא סיבתו אשר תהא, משמעותו כי ערעורם נמשך.

בהתאם - הערעורים נמחקו."

עתה, מבקשת עו"ד חדאד, אשר לא ייצגה את המבקש בהליך הראשון, כי ביהמ"ש ידון בערעורו של המבקש לגופו.

לאחר שבחנתי בקשה זו, לא מצאתי כי בנסיבות העניין נכון יהיה להיעתר לה.

כידוע, ולהבדיל מהליך הביקורת השיפוטית, הרי שאין הצו בדבר מעצרים מנהליים מחייב את ביהמ"ש לערעורים לשוב ולבחון כל החלטה היוצאת תחת ידו של השופט המשפטאי בביקורת השיפוטית, ועניין לנו אך בזכות המסורה לרצונו של כל עצור ועצור.

משבחר אדם לנצל זכות זו ולהגיש ערעור, הרי שחובה עליו להתייצב לדיון, ואין הוא בן-חורין להיעדר מן הדיון שלא באישור ביהמ"ש. את סירובו של המבקש להתייצב לדיון שנקבע בעניינו לא ניתן לפרש אלא כוויתור על זכות הערעור, ובדין ראה ביהמ"ש למוחקו.

עיינתי בנימוקי הבקשה, כמו גם בפרוטוקול הדיון, ומסתבר כי החלטת המבקש וחבריו שלא להתייצב לדיון נבעה ממחלוקת שנתגלעה בינם ובין חיילי האבטחה. ויכוח זה, אשר איני נדרש להכריע בו, לא מנע מהמבקש להתייצב לדיון, ועליו לשאת אפוא בתוצאות החלטתו.

אין צריך לפרט את המאמץ, הזמן והכסף אשר הושקע בקיום יום הדיונים האמור, ורק חסד עשה השופט הנכבד משלא ראה להטיל הוצאות על המבקש וחבריו.